פרדוקס הבטיחות בדרכים בישראל 2022–2026: פחות תאונות, יותר הרוגים

ניתוח רב-שנתי של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בין השנים 2022 ל-2025 חושף דיכוטומיה חריפה במאזן הבטיחות בדרכים בישראל. מחד גיסא, הנתונים מציגים ירידה עקבית ומשמעותית בהיקף הכולל של תאונות הדרכים המדווחות עם נפגעים: סך התאונות ירד מ-10,404 בשנת 2022 ל-7,717 בשנת 2025, צניחה של כ-25.8%, ובמקביל פחת מספר הנפגעים הכולל מ-18,458 ל-13,479, ירידה של כ-27.0% [1]. מאידך גיסא, חומרת התאונות רשמה זינוק דרמטי: מספר התאונות הקטלניות עלה מ-319 ל-438 (עלייה של 37.3%), ומספר ההרוגים טיפס מ-351 ל-459 (עלייה של 30.8%), רמת שיא שלא נרשמה בישראל מזה קרוב לשני עשורים [1] [2].

הפער המבני בין צניחה של כ-38.2% בתאונות הקלות לבין התעצמות התאונות החמורות מעיד על כך שהירידה הכמותית הכללית אינה מייצגת שיפור אמיתי ברמת הבטיחות, אלא משקפת שינוי באופי הדיווח והחרפה ניכרת בתוצאות הפגיעה. שיעור התאונות החמורות (קשות וקטלניות יחד) מתוך סך התאונות המדווחות זינק מ-25.4% בשנת 2022 ל-37.7% בשנת 2025. מדד הקטלניות המשוקלל, הרוגים לכל 1,000 תאונות, עלה בתקופה זו מ-33.7 ל-59.5, זינוק חד של כ-76.3%.

המגמה בשבעת החודשים הראשונים של 2026 מצביעה על התמתנות מסוימת במספרים המוחלטים לעומת שנת השיא 2025 (255 הרוגים לעומת 272 בתקופה המקבילה, ירידה של 6.3%), אך הנתון עודנו גבוה ב-10.9% מממוצע התקופה המקבילה בשנים 2022–2024, שעמד על 230 הרוגים [1]. הירידה החדה בנסועה הכללית עקב שיבושי שגרת המלחמה מחייבת משנה זהירות: אין מדובר בשיפור מבני או תשתיתי.

שאלת המחקר המרכזית: האם הירידה בתאונות המדווחות משקפת שיפור אמיתי בבטיחות, או אשליה סטטיסטית המסתירה החרפה בקטלניות? ממנה נגזרות ארבע שאלות משנה אמפיריות:

1. מהימנות הירידה בתאונות הקלות: האם הירידה של כ-38% בתאונות הקלות משקפת התנהגות בטוחה יותר, או שינוי בדפוסי פתיחת תיקים משטרתיים ונטייה גוברת של נהגים להסדיר תאונות קלות באופן עצמאי? האישוש המוצע: הצלבת קובצי המשטרה עם נתוני רישום הטראומה הלאומי במכון גרטנר ובדיקת פניות למיון בגין פציעות תעבורה קלות בשנים 2022–2026.

2. השפעות מלחמת חרבות ברזל: מהי מידת ההשפעה של דחק פסיכולוגי, ירידה בסף הקשב והסטת שוטרי תנועה למשימות ביטחון על הזינוק בקטלניות? האישוש המוצע: ניתוח מתאמי בין מצבת כוח האדם המשטרתי הפעיל בצירים לבין התפלגות שעות התאונות ומהירויות הנסיעה המנוטרות.

3. אפקטיביות רגולציית הכלים הקלים: האם חובת לוחיות הרישוי (אוגוסט 2024) צמצמה את מעורבות הקורקינטים והאופניים החשמליים בתאונות, או שהיעדר אכיפה וקנסות בשנה הראשונה עיקר את הרפורמה מתוכן? האישוש המוצע: השוואת סדרות עתיות חודשיות של נפגעי כלים קלים לפני ואחרי אוגוסט 2024.

4. פערים מגזריים ומרחביים: מהו הקשר בין רמת ההשקעה בתשתיות מקומיות לבין שכיחות התאונות הקטלניות, לאור שיעור הרוגים בחברה הערבית הגבוה פי 1.95 עד 2.1 מחלקה באוכלוסייה? האישוש המוצע: מיפוי הצירים המסוכנים (כבישים 90, 40, 6 דרום ו-75) והצלבת שדרוגי תשתית בפועל מול תקציבים ייעודיים שלא נוצלו.

המחקר מבוסס על שני מקורות למ"ס רשמיים: ההודעה לתקשורת "תאונות דרכים עם נפגעים, יולי 2026" הכוללת את לוח הסיכום החודשי והשנתי [1] [2], ולוחות 40 עד 44 מתוך הרבעון הסטטיסטי לתחבורה 2/2026, המפלחים את התאונות והנפגעים לפי חומרה, סוג דרך, מיקום ביחס לצומת, סוג תאונה וסוג משתמש דרך [3] [4] [5] [6] [7].

הגדרות החומרה הן של הלמ"ס: תאונה קטלנית היא תאונה שבה נהרג אדם לפחות (פטירה בתוך 30 יום), תאונה קשה היא תאונה שבה נפצע אדם באורח קשה, ותאונה קלה כוללת פצועים קל בלבד. נתוני 2026 הם ינואר–יולי בלבד. חישובי המדדים הנגזרים (מדד קטלניות, שיעור תאונות חמורות) הם עיבוד המחבר על גבי סדרות הלמ"ס.

ארבעה ממצאים מרכזיים עולים מהנתונים:

פרדוקס הקטלניות: בשנת 2022 נהרגו כ-33.7 בני אדם על כל 1,000 תאונות מדווחות; בשנת 2025 זינק הנתון ל-59.5, עלייה של 76.3% [1]. עיקר הירידה הכמותית נרשם בתאונות הקלות (מינוס 38.2%), בעוד התאונות הקשות עלו ב-6.8% (מ-2,320 ל-2,478) והקטלניות ב-37.3%.

עמידות הקטל מול קיפאון התנועה: באוקטובר 2023, עם פרוץ המלחמה, צנח מספר התאונות ב-34.7% ומספר הנפגעים ב-38.6% ביחס לספטמבר, אך מספר ההרוגים כמעט לא ירד [1]. בשנים 2024–2025 נרשמו שיאי קטל רצופים.

מעבר הסיכון לצמתים בינעירוניים: חלקן היחסי של תאונות בצמתים מתוך התאונות הלא-עירוניות עלה בעקביות מ-41.0% בשנת 2022 ל-47.1% בשנת 2025 [4].

רגולציה ללא אכיפה: חרף חובת לוחיות הרישוי לכלים קלים מאוגוסט 2024, מספר הנפגעים בכלים אלה נותר כמעט ללא שינוי: 566 בשנת 2024 ו-543 בשנת 2025 [7]. חקיקה ללא סמכויות אכיפה מיידיות וקנסות בשטח אינה מייצרת הרתעה.

פילוח לפי סוג דרך ומאפייני צומת

המרחב העירוני מרכז את מרבית התאונות עם נפגעים (כ-64.1% בשנת 2025), אולם הדרכים הלא-עירוניות ממשיכות לייצר את התאונות בעלות פוטנציאל הנזק הגבוה. חלקן היחסי של תאונות בצמתים לא-עירוניים נמצא בעלייה מתמדת, מ-41.0% ל-47.1%, ממצא המצביע על כשל מובנה בהסדרי תנועה, בהפרדות מפלסיות ובניהול זכויות קדימה בצמתים בינעירוניים מהירים [4].

פילוח נפגעים לפי סוג משתמש דרך

משתמשי הדרך הפגיעים (הולכי רגל, רוכבי דו-גלגלי וכלים קלים) נושאים בנטל פגיעה חסר פרופורציה לחלקם בנסועה ובצי הרכב [7].

רוכבי אופנועים וקטנועים מהווים כ-4% בלבד מצי הרכב, אך מייצגים כ-25% מההרוגים וכ-22% מהפצועים קשה: סיכון קטלניות הגבוה פי שישה מחלקם במצבת כלי הרכב. הולכי רגל הם כ-16.2% מהנפגעים אך כ-28% מההרוגים בשנת 2025 (128 הרוגים), עם סיכון חריג לבני 65 ומעלה. משאיות וכלי רכב כבדים הם כ-8% מהצי אך מעורבים בכ-14% עד 18% מהתאונות הקטלניות.

התפלגות סוגי התאונות

התנגשות בין כלי רכב נעים היא סוג התאונה הראשי (58.9% בשנת 2025), אחריה פגיעה בהולכי רגל (25.7%) [5]. תאונות עצמיות חמורות (ירידה מהכביש, התהפכות, החלקה) שומרות על שיעור יציב של כ-6.5% (501 תאונות ב-2025) ומאופיינות בשיעור תמותה גבוה בשל מהירויות גבוהות והיעדר שוליים סלחניים.

המפה האינטראקטיבית: לראות את הממצאים על הקרקע

כל התאונות שנותחו במחקר זה ממופות במיקומן המדויק — אפשר להתקרב לכל עיר, כביש או צומת, לסמן אזור בחירה ולקבל סיכום מקומי של התאונות בו:

הגרסה המלאה, עם לוח מחוונים, מקטעי הכביש הקטלניים והשוואת הערים, זמינה בעמוד מפת תאונות הדרכים של ישראל.

לנהגים, ההשלכה המעשית המרכזית היא שהכביש מסוכן היום יותר מבעבר, גם כשסטטיסטיקת התאונות הכללית נראית טוב יותר: הסיכוי להיקלע לתאונה מדווחת ירד, אך הסיכון שהתאונה תהיה קטלנית עלה בחדות. זהירות מיוחדת נדרשת בצמתים בינעירוניים, שבהם מתרכז חלק גובר מהתאונות, ובצירים האדומים: כבישים 90, 40, 6 דרום ו-75. מעבר לכך, הממצאים מייצרים ארבע זוויות בעלות עניין ציבורי מובהק.

שנת 2025 כנקודת שפל היסטורית והפער מול אירופה

ההגעה ל-459 הרוגים בשנת 2025, שיא קטל של 19 שנה ועלייה של מעל 30% ביחס לשנת 2022, עומדת בסתירה מוחלטת להצהרות הממשלתיות על אימוץ חזון "אפס הרוגים". ההשוואה הבינלאומית מחריפה את הביקורת: בעוד שמדינות האיחוד האירופי צמצמו את מספר ההרוגים בכ-12% בחמש השנים האחרונות (ובירידה רב-שנתית מצטברת של כ-22%), בישראל נרשם זינוק של כ-24% בתקופה המקבילה, נתון המדרדר את המדינה לתחתית דירוג הבטיחות של מדינות המערב.

ההשפעה הלא-מדווחת של המלחמה על הקטל בעורף

בזמן שמוקד הקשב הציבורי מופנה לחזיתות הלחימה, הנתונים מראים כי העורף הישראלי מדמם בכבישים. הציבור נחשף לנהיגה תחת עקה נפשית, עייפות כרונית והפרעות קשב מוחרפות, כאשר במקביל נוצר ואקום אכיפתי חמור בצירים הבינעירוניים כתוצאה מהסטת כוחות משטרה למשימות ביטחון ואבטחה. זהו מחיר אזרחי כבד ועקיף של מלחמה ממושכת, שכמעט אינו נוכח בשיח הציבורי.

מחדל התקצוב והאכיפה

העלות השנתית של תאונות הדרכים למשק הישראלי נאמדת בכ-16 עד 19.6 מיליארד ש"ח, מתוכם כ-16.7 מיליארד ש"ח על טיפולים רפואיים ושיקום נפגעים. מול נזק עתק זה, תקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים נשחק לשפל היסטורי של כ-60 מיליון ש"ח בלבד (לעומת 125 מיליון ש"ח בעת הקמתה), והתוכנית הלאומית המקיפה לבטיחות בדרכים עוכבה שלוש שנים בטרם אושר לה תקציב חלקי של 350 מיליון ש"ח לשנת 2026. במקביל, ישראל סובלת ממחסור מבני חריף באכיפה: ניידת תנועה אחת בלבד לכל 100 ק"מ (לעומת ניידת לכל 10 ק"מ במדינות ה-OECD) ואי-איוש של 13% עד 20% מתקני שוטרי התנועה.

אי-השוויון בבטיחות: הפער המגזרי וההזנחה הפריפריאלית

ההסתברות של אזרח ערבי להיהרג בתאונת דרכים גבוהה פי 2.1 ביחס לאזרח יהודי, פער מבני שנותר ללא שינוי מעל עשור. הנתונים חושפים הזנחה מתמשכת בתשתיות בתוך היישובים הערביים, היעדר מענה לנהגים צעירים (קבוצת הגיל 25–44 מהווה 29% מכלל ההרוגים), ומחסור קריטי בחינוך תעבורתי: ב-84% מבתי הספר בחברה הערבית אין רכז זהירות בדרכים (זה"ב), לעומת 22% בלבד בחברה היהודית.

הניתוח מפריך את ההנחה שהירידה במספר התאונות המדווחות מעידה על שיפור, ומראה שהמערכת מצויה במשבר בטיחותי חמור המאופיין בעלייה חדה בקטלניות ובחומרת הפגיעות. הזינוק של כ-30.8% במספר ההרוגים בין 2022 ל-2025, לצד עלייה של כ-76.3% במדד הקטלניות לתאונה, משקף שילוב של שחיקה תקציבית וניהולית ברלב"ד, מחסור קריטי באכיפה, עיכוב תוכניות לאומיות והשפעות התנהגותיות של מצב המלחמה.

שינוי המגמה מותנה במעבר מניהול משברי לתוכנית לאומית רב-שנתית מחייבת, המגובה בתקציב עצמאי, במערכי אכיפה טכנולוגיים רחבי היקף, בטיפול ממוקד במוקדי תשתית אדומים ובסגירת הפערים המבניים בפריפריה ובחברה הערבית.